בוני וואר היא אחות אוסטרלית שעבדה מספר שנים במחלקה הסיעודית, בטיפול במטופלים שנשארו להם לא יותר מ-12 שבועות לחיות. היא תעדה את מה שאמרו בזמן הזה בבלוג שנקרא "Inspiration and Chai", עקב העניין הרב היא החליטה לאסוף את ההבחנות שלה לספר שנקרא "The Top Five Regrets of the Dying".

 

וואר כותבת בספרה על הצורה הפנומנאלית שבה אנשים מסתכלים על דברים בסוף חייהם ועל איך אנחנו יכולים ללמוד מהתבונות שלהם. "כששאלתי על חרטות שיש להם או דברים שהם היו עושים באופן שונה," היא אומרת, "נושאים מסוימים עלו שוב ושוב."

 

הנה חמשת החרטות הגדולות ביותר לפני המוות כפי שתועדו על ידי וואר:

 

הלוואי שהיה לי את האומץ לחיות את החיים כפי שאני רוצה, לא את החיים שאנשים אחרים ציפו ממני לחיות

 

"זאת הייתה החרטה השכיחה ביותר. כשאנשים מבינים שהחיים שלהם כמעט נגמרו ומביטים אחורה, זה קל לראות כמה חלומות הם לא הגשימו. רוב האנשים לא הגשימו אפילו חצי מהחלומות שלהם והם צריכים למות עם הידיעה שזה קרה עקב ההחלטות שהם לקחו, או שהם לא לקחו. בריאות נותנת חופש שלא רבים מבינים, עד שהם מאבדים אותה."

 

הלוואי שלא הייתי עובד כל כך קשה

 

"החרטה הזאת הגיע מכל גבר שטיפלתי בו. הם הפסידו את הילדות של הילדים שלהם ואת החברה של ההורים שלהם. נשים גם הביעו את החרטה הזאת, אך מפני שרובן היו מדור עתיק יותר, רובן לא היו מפרנסות את הבית. כל הגברים שטיפלתי בהם התחרטו עמוקות על כך שבילו את רוב חייהם בשגרת העבודה."

 

הלוואי שהיה לי את האומץ להביע את הרגשות שלי

 

"אנשים רבים מדחיקים את הרגשות שלהם כדי לשמור על שלום עם אחרים. כתוצאה מכך, הם מתפשרים על קיום ממוצע ולעולם לא מגיעים להיות באמת מי שהם מסוגלים להיות. הרבה מהם פתחו מחלות שנבעו בעיקר מהמרירות והכעס שהם שמרו בפנים במשך כל השנים."

 

הלוואי שהייתי שומר על קשר עם החברים שלי

 

"פעמים רבות הם לא היו מבינים את החשיבות של חברים וותיקים עד לשבועות האחרונים שלהם ולא תמיד זה אפשרי לאתר אותם. רבים מהם נלכדו עמוק כל כך בחייהם הפרטיים שהם נתנו לחברות אמיתית לחמוק להם מהידיים עם השנים. ישנן כמה חרטות עמוקות בנוגע לכך שהם לא הקדישו לחברות את הזמן והמאמץ שמגיע לה. כולם מתגעגעים לחברים שלהם כשהם גוססים."

 

הלוואי שהייתי נותן לעצמי להיות מאושר יותר

 

"באופן מפתיע החרטה הזאת עלתה הרבה. רבים לא הבינו עד לסוף שאושר הוא בחירה. הם נשארו תקועים בהרגלים ודפוסי התנהגות ישנים. ה"אזור הבטוח" והחיים המוכרים והנוחים הפריעו לרגשות שלהם ולחיים הפיזיים שלהם. הפחד משינוי גרם להם לשקר לאנשים אחרים ואפילו לעצמם, שהם מאושרים, למרות שעמוק בפנים הם רצו לצחוק כמו שצריך ולעשות קצת שטויות כמו שהם נהגו לעשות כאנשים צעירים ובריאים."

 

מה החרטה הגדולה ביותר שלכם עד היום ומה אתם שמים לעצמכם כמטרה להשיג או לשנות לפני המוות?